קמפיין סיני סואץ 1956 - היסטוריה

קמפיין סיני סואץ 1956 - היסטוריה

קמפיין סיני סואץ 1956

טנקים ישראלים נכנסים לסיני

ב -29 באוקטובר 1956 תקפו בתיאום חשאי עם הכוחות הצרפתים והבריטים הישראלים את כוחות האגיפטיים בסיני וברצועת עזה. הישראלי כבש במהירות את רוב סיני בזמן שהצרפתים והבריטים נחתו על תעלת סואץ. כל הכוחות נלחצו לסגת על ידי לחץ בינלאומי.


בעקבות מלחמת העצמאות הישראלית, הבריטים, האמריקאים והצרפתים, בהסכמה הדדית, לא סיפקו לא לישראלים ולא לערבים כמויות אבזור משמעותיות. באוקטובר 1955 חתמה מצרים על עסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, אשר סיפקה למצרים כמויות נשק ניכרות מאוד. עסקת הנשק, בשילוב עם המשך פשיטות פדיין (חמושות) בדרום ישראל, שכנעו את מנהיגי ישראל כי יש לנקוט בצעדים כדי להקל על המצב וכי הדבר יצטרך להיעשות לפני שהכוחות המצרים יצליחו להשיג דומיננטיות אסטרטגית במדינה. אֵזוֹר.

ב- 26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאסר את תעלת סואץ. זה נתן לבריטים ולצרפתים-שכבר מכרו לישראל נשק מתקדם-מניע משמעותי לשיתוף פעולה עם מתקפה ישראלית על נאצר.

ב- 29 באוקטובר 1956 תקפו צבא ההגנה הישראלי כוחות מצריים בסיני. ישראל ניצחה במהירות את המצרים, עם הפסד של 180 איש בלבד. המצרים ספגו למעלה מ -1,000 הרוגים, ויותר מ -6,000 מצרים נתפסו כשבויי מלחמה. הכוחות הישראליים עצרו במרחק של 10 קילומטרים מהתעלה, ואפשרו לכוחות הבריטים והצרפתים להתערב כדי להגן על התעלה. החיילים הבריטים והצרפתים תקפו ואז כבשו את אזור התעלה.

לחץ אמריקאי מתמשך, המגובה באיומים רוסים, אילץ את הבריטים והצרפתים לסגת. הישראלים הופעלו לחץ דומה. בסופו של דבר, ישראל נאלצה לסגת מהסיני ורצועת עזה. בתמורה נפתחו מיצרי טיראן לשילוח הישראלי, וכוח מאו"ם הוצב בסיני וברצועת עזה כמאגר.


מבצע המוסקטר (1956)

מבצע מוסקטר (צָרְפָתִית: אופרציה מוסקטייר) הייתה התוכנית האנגלו-צרפתית [1] לפלישה לאזור תעלת סואץ לכיבוש תעלת סואץ במהלך משבר סואץ בשנת 1956. המבצע קיבל בתחילה את שם הקוד מבצע המילקר, אבל שם זה ירד במהירות כאשר התגלה כי הבריטים ציירו אות זיהוי אוויר ח 'על רכביהם, בעוד הצרפתים, שכתבו את המילקאר בצורה אחרת ציירו א' מוסקטר נבחר כתחליף כיוון שהתחיל ב- M ב שתי השפות. לישראל, שפלשה לחצי האי סיני, היו המטרות הנוספות לפתוח את מיצרי טיראן ולעצור פלישות פדאין לישראל. המבצע הצבאי האנגלו-צרפתי תוכנן במקור בתחילת ספטמבר, אך הצורך בתיאום עם ישראל עיכב אותו עד תחילת נובמבר. [2] עם זאת, ב -10 בספטמבר הסכימו פוליטיקאים בריטים וצרפתים וראשי המטה הכללי לאמץ את שינויי הגנרל צ'ארלס קייטלי בתכניות הצבאיות מתוך כוונה לצמצם את נפגעי האזרחים המצרים. התוכנית החדשה, שמה שונה תיקון מוסקטייר, סיפק את הבסיס של מבצע סואץ בפועל. [3]


קמפיין סואץ-סיני: תקרית בכפר קאסם

ב -29 באוקטובר 1956, ערב קמפיין סיני, הורה הצבא הישראלי על כל הכפרים הערביים הישראלים הסמוכים לגבול עם ירדן תחת עוצר במלחמה שיחול החל מהשעה 17:00. עד 6 בבוקר למחרת. כל ערבי ברחובות היה צריך לירות בו. הצו ניתן למשטרת הגבול הישראלית בשעה 3:30 לפני שניתן היה להודיע ​​לרוב הערבים מהכפרים. רבים מהם היו אז בעבודה. תושבי הכפר החלו להגיע מהעבודה לבתיהם בכפר קאסם וכוחות ישראלים פתחו לעברם באש. 47 ערבים ישראלים נהרגו. הידיעה על הרצח צונזרה והציבור הישראלי הרחב לא למד מה קרה עד מספר שבועות לאחר מכן כאשר ראש הממשלה דוד בן גוריון הודיע ​​על ממצאי חקירה סודית. 11 שוטרי גבול הואשמו בסופו של דבר בפשעים ושמונה הורשעו. אלה שהיו כלואים הופחתו את תנאיהם אף אחד לא ריצה יותר משלוש שנים וחצי בכלא. מפקד החטיבה קיבל עונש סמלי — קנס של 10 פרוטוט (מטבע השווה ל -1/1000 לירה ישראלית ישנה).

בשנת 2006 הורה שר החינוך בישראל, יולי תמיר, לבתי הספר להנציח את האירוע. בנוסף, ראש עיריית כפר קאסם הכריז על תוכניות לפתוח מוזיאון להנצחת הטבח.

מקורות: שיפלר, דיוויד. ערבי ויהודי. ניו יורק: ספרי פינגווין, 1987 הארץ, (25 באוקטובר, 2006)

הורד את האפליקציה לנייד שלנו לגישה תוך כדי תנועה לספרייה הווירטואלית היהודית


קמפיין סיני

בימים האחרונים של אוקטובר 1956 פלשו בריטניה, צרפת וישראל, במערכה צבאית ודיפלומטית מתואמת, למצרים. מלחמת סואץ, כידוע, נגרמה על ידי הלאמת נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר בתעלת סואץ ביולי 1956. נאצר שאף להנהגת העולם הערבי כולו תפיסתו של סואץ הייתה חלק ממערכה מתוזמרת נגד האימפריאליזם המערבי. התעלה הייתה בבעלות חלקית של אינטרסים בריטים וצרפתים ושתי המדינות הסתמכו עליה במשך רוב הסחר הבינלאומי שלהן, במיוחד הובלת נפט. ההלאמה היווה אפוא איום כלכלי. יתר על כן, בעלות הברית היו להוטות להדיח את נאצר, לקוח סובייטי, ולשמר את ההגמוניה המערבית במזרח התיכון.

אינטרסים בריטיים וצרפתיים

בריטניה וצרפת נזקקו לסיבה מקובלת בינלאומית לפעולה צבאית. לשם כך הם הזמינו בחשאי את ישראל לקחת חלק במבצע. ישראל תפלוש לחצי האי סיני, ותיצור רושם של איום על סואץ. זה יצדיק התערבות אנגלו-צרפתית, שמטרתה להפריד בין מצרים לישראל ולשמור על חופש המשלוח של בריטניה וצרפת דרך התעלה.

אינטרסים ישראליים

המניעים של ישראל היו שונים. מאז הקמתה, סבלה ישראל מפגיעות גבול של גרילה של פליטים פלסטיניםfedayeenאשר הרס החיים והרכוש היווה איום קיומי על המדינה היהודית הצעירה. מאז 1954, נאצר – בהנחה עמדה אנטי-ישראלית ללא פשרות – אימץ את fedayeen, העברת עיקר בסיסיהם המבצעיים מירדן לעזה שבשליטת מצרים. נאצר חיבר פלישות גבול ורטוריקה אנטי-ישראלית בפעולה כלכלית: הוא סגר את מיצרי טיראן ומפרץ עקבה ובין שני נתיבי המים הבינלאומיים ולספנות הישראליות, תוך שהוא משתק את המסחר הישראלי ואת ההתפתחות הכלכלית העוברית. יתר על כן, בשנת 1956 התכונן נאצר לקבלת משלוח גדול של נשק סובייטי. ישראל סברה כי יש לצאת לקמפיין צבאי מוצלח לפני שניתן יהיה להטמיע את הנשק החדש על ידי הצבא המצרי.

ב -22 באוקטובר, בכנס סודי בעיירה צרבס הצרפתית, נחתמה הסכם האנגלו-צרפתי עם ישראל. ישראל הסכימה לפתוח יותר מפשיטה, פחות ממלחמה, ולהתקדם ברחבי סיני עד 10 קילומטרים מסואץ, ובכך להצדיק התערבות אנגלו-צרפתית. צרפת ובריטניה יתקפו אז את חיל האוויר המצרי, יהרסו אותו בשטח ויפנו את הדרך לכיבוש התעלה. הצרפתים הבטיחו לפרוס את הצי ואת חיל האוויר שלהם כדי להגן על ערי ישראל ולהצניע אספקה ​​לחיילים ישראלים בסיני.

פריצת מלחמה

“ מבצע קדש ” החל ב -29 באוקטובר כאשר כוחות ישראלים הוצנחו לאזור מעבר המיתלה, 40 קילומטרים מסואץ במרכז סיני. במקביל, עמוד משוריין התקדם לעבר מיטלה שם ציפה להתכנס עם הצנחנים ולדרוך הלאה לעבר התעלה. במהלך היום שאחרי פגע כוח ישראלי גדול יותר מהנגב דרך צפון סיני לעבר איסמעיליה, בקצה הדרומי של סואץ.

ב- 30 באוקטובר פרסמה ממשלת ישראל את הקמפיין כמתקפה fedayeen בסיסים בסיני. מיד, בריטניה וצרפת הציגו אולטימטום, הקורא למצרים וישראל לעצור את פעולות האיבה, 'לסגת' לנקודות 10 קילומטרים ממזרח וממערב לתעלה בהתאמה ולקבל את כיבוש אזור התעלה על ידי כוחות אנגלו-צרפתים על מנת להפריד את הלוחמים ולהבטיח חופש משלוח. האולטימטום נתמך באיום בפעולה צבאית.

ההצעה האנגלו-צרפתית הייתה תחבולה: מצרים וקורבן הפלישה כמעט ולא ניתן היה לקבל את הקריאות לנסיגה ממערב לתעלה בעוד שישראלים הורשו להתקדם דרך סיני לנקודה הקרובה לגדה המזרחית של נתיב המים. . כאשר, כצפוי, מצרים דחתה את ההצעה, בריטניה וצרפת הפציצו שדות תעופה בקרבת התעלה, והרסו את חיל האוויר של מצרים. באותו יום, 31 באוקטובר, תקפו וכבשו הכוחות הישראלים את העיר רפיח, ונדחקו לעזה ושם החלו בהשמדת fedayun תַשׁתִית. לאחר מכן, הישראלים פנו דרומה והמשיכו לכבוש את החוף המזרחי של סיני, והתקדמו עד שהגיעו לשארם א-שייח ', המשקיף על מיצר טיראן.

עד ה -4 בנובמבר ניתבה ישראל את הכוחות המצרים בסיני והשיגה את מטרותיה: שליטה על מיצר טיראן ומפרץ עקבה. כתוצאה מהלחימה נהרגו 180 חיילים ישראלים ואילו מצרים ספגו 2000 נפגעים.

לאחר מכן הסכסוך עבר לזירה הדיפלומטית.

לחץ להפסקת אש

ב -2 בנובמבר הצביעה העצרת הכללית של האו"ם ברוב מוחץ על הפסקת אש מיידית. אולם כעבור שלושה ימים החלו הכוחות האנגלו-צרפתיים לנחות בפורט סעיד ולהתקדם דרומה לאורך התעלה. פחות מ -40 קילומטרים מסואץ, בריטניה, תחת איום ההתערבות הסובייטית, נענה לדרישות האו"ם. לצרפתים לא הייתה ברירה אלא להיענות, ובחצות ב -6 בנובמבר, המלחמה הסתיימה.

פשרה ונסיגה

הניצחון הצבאי הברור של ישראל היה רק ​​תחילתו של מאבק פוליטי ארוך. שלושה ימים לאחר סיום הלחימה הציף ראש הממשלה בן גוריון את האפשרות לספח את חצי האי. אבל אפשרות זו סותרה את האיום של הנשיא אייזנהאואר על התמוטטות קטלנית של יחסי ישראל וארה"ב. ב -7 בינואר קראה העצרת הכללית של האו"ם לנסיגה ישראלית ומלאה מסיני. ישראל החלה לסגת, אך התעקשה לשמור על נוכחותה בעזה ובשארם א-שייח '. נקלע למבוי סתום: הגושים הסובייטים וה"לא מיושרים "באו"ם היו עוינים ללא עוררין לדרישות ישראל, ולמרות שהם אוהדים את צרכי ישראל, מדינות המערב לא היו מוכנות לפגוע באינטרסים שלהן בעולם הערבי על ידי הסתרת הכיבוש המתמשך בשטח מצרים. . בסופו של דבר הושגה פשרה. כוח חירום של האו"ם (UNEF) יוצב לעזה ושארם, הקהילה הבינלאומית בראשות ארצות הברית תבטיח חופש משלוח דרך מיצר טיראן, וישראל תסיר את כוחותיה מסיני.

ב -4 במרץ החלה ישראל בנסיגה. מאוחר יותר באותו החודש דרשה ההנהגה הפלסטינית בעזה להשיב ממשל מצרי. נאצר שיגר מושל מלווה בכל כוח צבאי לאזור. ישראל והקהילה הבינלאומית הסכימו, ועזה וסיני נותרו בשליטת מצרים עד 1967.

תחושה של מלחמה תמוהה

קמפיין סיני כלל שילוב בלתי צפוי של אירועים. ראשית, הישראלים, פחות מעשור לאחר שהשיגו את השחרור מהשלטון האימפריאלי, מצאו את עצמם משתפים פעולה עם מעצמות קולוניאליות, שאחת מהן – בריטניה – הייתה המכשול העיקרי לעצמאות יהודית בשנות הארבעים. לאחר מכן, הניצחון הצבאי המדהים של ישראל בא בעקבות הבידוד הדיפלומטי, ויש שיטענו, תבוסה פוליטית. לבסוף, מדינת ישראל שמגילת העצמאות שלה מחייבת אותה לערכי שלום ושכנות טובה והיתה מעורבת בשביתה מקדימה ופולשנית נגד מדינה אחרת. כיצד ניתן להבין את חוסר ההתאמה הללו?

ברית של נוחות

שיתוף הפעולה של ישראל עם בריטניה וצרפת ייצג מפגש אינטרסים זמני. במהלך המלחמה הקרה ביקש המערב לבנות ברית של מדינות ערב שמרניות במזרח התיכון. הרדיקאליזם האנטי-אימפריאליסטי של נאצר והסכם שלו עם הסובייטים איימו על הגמוניה זו והפכו את מצרים למטרה צבאית. האיום המצרי על צרפת ובריטניה היה חריף במיוחד: הצרפתים חששו מהשפעתו היציבה של נאצר בצפון אפריקה, והבריטים היו מודאגים מהאינטרסים הכלכליים שלהם, בפרט מאספקת הנפט שלהם. במסגרת הקמפיין שלו למנהיגות פאן-ערבית, תקף נאצר את ישראל תוקפנותו חייבה תגובה ישראלית. כך צרפת ובריטניה סיפקו לישראל כיסוי צבאי ודיפלומטי הכרחי להתקפתה על עזה וסיני, וישראל סיפקה לצרפת ולבריטניה עילה לפעולה משלהם בסואץ.

השלכות על ישראל

ההחלטה של ​​ישראל לפעול לצד בריטניה וצרפת, אם כי שימושית מבחינה צבאית, גרמה לנפילה פוליטית רצינית. שיתוף הפעולה עם המעצמות הקולוניאליות פתח את ישראל למתקפות דיפלומטיות לא רק מהערבים, אלא גם מהמדינות ה"לא-מיושרות "באפריקה ואסיה ומהגוש הסובייטי. מסוכן יותר, מסע הבחירות מסיני ניכר גם את ממשל אייזנהאואר, שאף על פי שיתוף המטרה של מניעת ההשפעה הסובייטית, לא היה מוכן להתייחס להתעללותו של החוק הבינלאומי וחזרה לדיפלומטיה של ספינות נשק חד צדדיות.

ניצחון למחנה הפעילים

אז למה ישראל יצאה לדרך הפוליטית הבעייתית, אולי הפזיזה, של פעולה צבאית מונעת? במהלך שנות החמישים, שתי גישות מתחרות ל fedayeen האיום צץ בחוגי הממשלה. שר החוץ (ובקיצור ראש הממשלה) משה שרת אימץ קו פיוס, והצביע על הסכנות בהסלמה צבאית לעמדתה הדיפלומטית של ישראל. דוד בן גוריון, בהשפעת הרמטכ"ל משה דיין, נקט עמדה אקטיביסטית וטען שרק פעולות תגמול קשות ויצירת הרתעה יכולות לפתור את fedayeen בְּעָיָה. המלחמה הייתה תוצאה של ניצחון המחנה האקטיביסטי, המיוצג על ידי הדחתו של שרת מראשות הממשלה, וביוני 1956, מצד הממשלה.

לוויכוח הזה בין גישות אקטיביסטיות וגישוריים היו שורשים עמוקים. הציונים תמיד התלוננו על חוסר האונים של יהודי התפוצות ונטו להעריץ גיבורים צבאיים מהעבר הקדום: דוד המלך, המכבים, בר כוכבה. עוד בשנות ה -90 של המאה ה -19 קרא המנהיג הציוני מקס נורדאו להקים דור חדש של יהודים גאים, בעלי עוצמה פיזית ושרירים#8220 כאמצעי להחזרת הכבוד העצמי הלאומי. בשנות העשרים טען ולדימיר ז'בוטינסקי ליצירת כוח צבאי בלתי ניתן לערעור, וחומת ברזל ו 8221 הוא הצעד הראשון והכרחי בהקמת מדינה יהודית. הופעת הסכסוך הערבי-ישראלי הוסיפה תהודה לרעיון-מתפשט ושנוי במחלוקת כיום לא פחות מאשר בשנת 1956, ובעיות פוליטיות מורכבות ניתנות לפתרונות צבאיים פשוטים.


(1956)

דף זה עוסק במלחמת סואץ בשנת 1956. אנא השתמש במידע, בקישורים ובמקורות הבאים כדי ללמוד עוד על ההתקפה האנגלו-צרפתית על תעלת סואץ והתפיסה הישראלית של חצי האי סיני במצרים.

סיכום קצר של הקמפיין:

בשנת 1956 התכנסו שלושה מהכוחות הדומיננטיים ביותר של המאה העשרים בהתנגשות קצרה ואלימה באזורים המצרים המכונים תעלת סואץ וחצי האי סיני. שלושת הכוחות הללו, (או, אם להשתמש במונח ספרותי, ערכות נושא), היו: לאומיות, המלחמה הקרה והסכסוך הערבי-ישראלי. מצרים ומדינות ערביות אחרות קיבלו לאחרונה עצמאות מלאה מהאימפריות הנשלטות על ידי המעצמות האירופיות כמו בריטניה הגדולה וצרפת. אומות צעירות אלה בעלות תרבויות והיסטוריות עתיקות שאפו להשיג מספיקות כלכלית וצבאית, תוך שמירה על זכויותיהן הפוליטיות כעמים חופשיים. מאבק המלחמה הקרה בין המערב הדמוקרטי והקפיטליסטי ברובו נגד המזרח הקומוניסטי הנשלט על ידי ברית המועצות וסין, סייע והפריע למטרות הלאומיות של מדינות אפריקאיות ואסיה רבות. לדוגמה, מצרים ביקשה סיוע זר בבניית פרויקט סכר אסואן אשר ישלוט בנהר הנילוס הפראי. ארצות הברית ובריטניה, שחקניות מרכזיות במערב, סירבו לסייע למצרים בגלל קשריה הפוליטיים והצבאיים עם ברית המועצות. הסובייטים מיהרו להוט לסייע למצרים. לאחר מכן, מצרים נחשבה לידידת הסובייטים, ולאומה שאינה ידידותית מדי למערב. בכך השפיעה המלחמה הקרה על האומה הצעירה של מצרים ועל יחסיה עם שאר העולם. הסכסוך הערבי-ישראלי החל בשנת 1948 וגרם למצרים וישראל לאויבים מרים עד 1979. המלחמה השנייה בין השכנים הללו במזרח התיכון התרחשה בשנת 1956.

כחלק מסדר היום הלאומני של הנשיא המצרי נאסר, הוא השתלט על אזור תעלת סואץ הרחק מהחברות הבריטיות והצרפתיות שהיו בבעלותו. במקביל, כחלק ממאבקו המתמשך עם ישראל, חסמו הכוחות המצריים את מיצרי טיראן, נתיב המים הצר שהיציאה היחידה של ישראל לים סוף. ישראל ומצרים התעמתו שוב ושוב מאז מלחמתם ב -1948, כשמצרים אפשרה ועודדה קבוצות של לוחמים פלסטינים לתקוף את ישראל משטח מצרים. בתגובה, כוחות ישראליים ביצעו ללא הרף פשיטות חוצות גבולות כנקמה. בריטניה וצרפת, ששתיהן היו בעיצומן של אובדן האימפריות בת מאות השנים שלהן, החליטו על אסטרטגיה היישר מתוך ההיסטוריה הקיסרית שלהן מהמאה ה -19. תוכנית זו הובילה לפלישה ולכיבוש משותף של אזור תעלת סואץ על ידי בריטניה וצרפת. זה נועד להחזיר את השליטה בנתיב המים החיוני הזה לחברות הבריטיות והצרפתיות שנעקצו מהלאמה הנועזת של נאצר. על פי הצעת צרפת, התכנון תואם עם ישראל, עובדה שכל שלוש המדינות הכחישו במשך שנים לאחר מכן.

ב- 29 באוקטובר 1956 פלשו הכוחות הישראלים לחצי האי סיני שבמצרים והתגברו במהירות על ההתנגדות כשהתרוצצו לסואץ. למחרת, בריטניה וצרפת, בעקבות חלקן בתסריט, הציעו לכבוש באופן זמני את אזור התעלה והציעו חיץ של 10 קילומטרים משני הצדדים שיפריד בין הכוחות המצרים לישראלים. נאצר כמובן סירב, וב -31 באוקטובר הותקפה מצרים ופלשה אליה על ידי הכוחות הצבאיים של בריטניה וצרפת. בתגובה להתפתחויות אלה, ברית המועצות, שבאותה תקופה דיכאה באכזריות מרד אנטי-קומוניסטי בהונגריה, איימה להתערב בשמה של מצרים. נשיא ארצות הברית אייזנהאואר לחץ על בריטניה, צרפת וישראל להסכים להפסקת אש ולנסיגה בסופו של דבר ממצרים. ארצות הברית, שהופתעה מהפלישות הכפולות, דאגה יותר למלחמה הסובייטית בהונגריה ובמלחמה הקרה מאשר להתנהלות בריטניה וצרפת עם סואץ. הדבר האחרון שרצה הנשיא אייזנהאואר היה מלחמה רחבה יותר על סואץ. המלחמה עצמה נמשכה רק שבוע, וכוחות פלישה נסוגו בתוך החודש. כתוצאה מכך, מצרים התייצבה כעת בחוזקה עם ברית המועצות, שחימקה את מצרים ומדינות ערביות אחרות למאבק המתמשך נגד ישראל.

מפות ותמונות של מלחמת סואץ:

מפה של חצי האי סיני ואזור תעלת סואץ במהלך מלחמת 1956.

מפקד ישראל משה דיין באזור תעלת סואץ במהלך מלחמת 1956.

189 הרוגים,

899 פצועים,

4 נלקחו בשבי

650 הרוגים,

900 פצועים,

185 שבויים

1,000 הרוגים,

4,000 פצועים,

6,000 נלקחו בשבי

סכסוך ערבי-ישראלי-מאמר האנציקלופדיה של האצ'יסון על המלחמות הערביות-ישראליות.

התגובה האמריקאית למלחמת סואץ -ממקמת את משבר ומלחמת סואץ בהקשר הנכון של ענייני העולם באותה תקופה ומסבירה את תגובותיה של אמריקה.

סואץ 1956 -חיבור טוב מאוד על משבר סואץ שכתב הסטודנט של אוניברסיטת סן דייגו כריס ליינינגר.

מלחמת סואץ 1956: תוכן העניינים - חלק ממרכז המחקר המקוון לסטודנטים יהודים (JSOURCE).

התקפה אנגלו-צרפתית על תעלת סואץ

מלחמת תעלת סואץ (1956) -דף אינטרנט על תעופה צרפתית מפרט כמה מהיחידות הצרפתיות המעורבות במלחמה.

פלישת ישראל לסיני

קמפיין סיני 1956-מאמר באתר הליגה נגד השמצה.

נשיא מצרים נאצר

נאום נאצר: 15 בספטמבר 1956 -נאומו של נאסר על תעלת סואץ ועל משא ומתן עם בריטניה וצרפת.

פיליפס, צ'ארלס ואלן אקסלרוד. אנציקלופדיה של מלחמות. מהדורה ראשונה ניו יורק: עובדות על קובץ, 2004.


משבר סואץ משנת 1956

תככים בינלאומיים. אינטרסים כלכליים נסתרים. הסכמים סודיים בין מדינות. חוסר אמון מובנה. ושתי מעצמות אירופה.
זה לא הרומן החדש של טום קלנסי. זהו סיפורו של משבר סואץ, המכונה גם משבר תעלת סואץ, מלחמת סיני ו"מבצע קדש ".

מבוא למשבר סואץ

זה 1956. אלביס פרסלי משחרר את הלהיט הראשון שלו, “Heartbreak Hotel ”. הדיסק הקשיח הראשון הומצא על ידי יבמ. במונאקו גרייס קלי מתחתנת עם הנסיך ריינייר.
ובמזרח התיכון מתחילה סערה נוספת.

הכל מתחיל ב גמאל עבד אל נאצר.

Who?
גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים השני.

גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים השני

האם חשוב לי להכיר אותו?
למעשה, חשוב לך מאוד להכיר אותו. נאצר הוא פחות או יותר הסיבה לשלוש ממלחמות ישראל-ערב.

וואו. בסדר, ספר לי על הבחור הזה של נאצר, בבקשה!
הנה: נאצר הוא לאומני מצרי וערבי, המאמין בתהילה הערבית. בשנת 1948 הוא השתתף במלחמת העצמאות של ישראל והוא היה בצד שתקף את ישראל, כפי שאולי ניחשתם. במהלך מלחמת העצמאות נאסר ואנשיו נצורים על ידי הכוחות הישראלים במשך 4 חודשים, אך לא נשברו. אז כשחזר לבסוף למצרים, הוא התקבל כגיבור.

נאצר הפך לקצין צבאי מכובד, טיפס בין השורות, ואז פנה לפוליטיקה. הוא הוביל את הפלת המונרכיה בשנת 1952 והנהיג רפורמות קרקע מרחיקות לכת בשנה שלאחר מכן. לאחר ניסיון על חייו של חבר האחים המוסלמים, הוא פגע בארגון, הכניס את הנשיא מוחמד נגיב למעצר בית ונכנס לתפקיד בפועל בשנת 1954. הוא נבחר רשמית לנשיא ביוני 1956.

זה דברים די מרשימים. אבל מה נאצר רוצה להשיג? מדוע קיבל את הנשיאות?

ובכן, האידיאולוגיה של נאצר מתורגמת למספר מטרות:
בהיותו לאומני מצרי, נאצר רוצה לעבור רפורמות רבות ולשפר את החיים במצרים.
הוא גם לאומן ערבי, ולכן הוא רוצה לאחד את כל מדינות ערב במזרח התיכון (ובכך ליצור אחדות פאן-ערבית), והוא רוצה שמצרים תוביל את העולם הערבי הזה.
נאצר מאמין בתהילה הערבית וכמנהיג ערבי חשוב לו לזכות בכבוד ולהקרין כוח. המשמעות היא גם שנאסר תומך במאבק האנטי-קולוניאלי של לאומנים ערבים נגד שתי המעצמות הקיסריות שנותרו, בריטניה וצרפת.

לפני תחילת הפעולה, עליך לדעת רק קצת יותר על השחקנים האחרים של משבר סואץ.

הסבר האינטרסים המתנגשים המובילים למשבר סואץ של 1956

הרבה סיכומי רקע ומתחים מעורבים בסיפור שלנו:
פעם אחת הלאומנים הערבים מתרעמים על בריטניה וצרפת.
אמרנו שנאסר רוצה שמצרים תוביל את העולם הערבי, אבל הוא לא היחיד עם שאיפות כאלה. מנהיגים ערבים רבים אחרים רוצים שהמדינות שלהם יהיו מרכז העולם הערבי ויגרמו לחיכוכים בין המנהיגים.

לבריטניה יש יחסים הדוקים עם ירדן ועיראק. נאצר, החושש כי עיראק תהיה מרכז המזרח התיכון, הופך עוין לבריטניה ומנסה לערער את יציבות משטרי עיראק וירדן.

אל תשכח שהמלחמה הקרה נמשכת. נאצר שואף להיות נייטרלי במלחמה הקרה, לא להעדיף אף צד, אך כן מעדיף נשק רב. הספק העיקרי למצרים הוא ברית המועצות, שמוכרת כמויות אדירות של נשק למדינה. מצד שני, פעולותיו של נאצר נגד אינטרסים בריטים וארה"ב גורמות לארה"ב ובריטניה למשוך את כל הסיוע הכספי לפרויקט סכר אסואן. לדוגמה, נאצר הכיר ברפובליקה העממית של סין, בניגוד להכרה בארה"ב ולתת חסותה של הרפובליקה הסינית.

צרפת הופכת לספקית הנשק העיקרית לישראל, ומשלחת לישראל כמויות גדולות של נשק כולל מטוסי קרב.

ורשימת האינטרסים הסותרים נמשכת עוד ועוד ועוד …

הרקע האחרון שאתה צריך לדעת הוא על תעלת סואץ, שהיא הכוכב של משבר תעלת סואץ.

מפה של תעלת סואץ | אשראי: YolanC, CC BY 2.5, תמונה מקורית

התעלה עוברת בשטח מצרי, רק מזרחה עד חצי האי סיני. זהו דרך מכרעת של משלוח ימי – הוא מחבר בין הים התיכון לים סוף, וחוסך את הצורך להסתובב באפריקה על מנת שאוניות יגיעו מאירופה לאסיה ולהיפך. יש המכנים אותו קו הצלה בין המזרח למערב.
בריטניה וצרפת מחזיקות את החברה המפעילה את התעלה (וכמובן מרוויחות מהבעלות עליה).

משבר סואץ מתגלה

כאן הכל מתחבר.

שבוע לאחר שארה"ב ובריטניה משכו את הסיוע הכספי לפרויקט סכר אסואן, נאצר לאמת את החברה המפעילה את תעלת סואץ. התירוץ הפורמלי שלו הוא שהלאמת חברת תעלת סואץ היא אמצעי למימון פרויקט סכר אסואן לאור הנסיגה הבריטית -אמריקאית.

אז ב- 26 ביולי 1956 כוחות מצריים משתלטים על תעלת סואץ. נאצר מודיע כי חוק הלאמה פורסם, שכל הנכסים של חברת תעלת סואץ הוקפאו, וכי מחזיקי המניות יקבלו את מחיר מניותיהם בהתאם למחיר הסגירה של היום בבורסת המניות בפריז.

באותו יום, מצרים סוגרת הן את תעלת סואץ והן את מיצרי טיראן בפני הספנות הישראליות וחוסמת את מפרץ עקבה. זאת בניגוד לאמנת קונסטנטינופול משנת 1888 וכן הפרה של הסכמי שביתת הנשק מ -1949.

זמן שידור חוזר מיידי – זוכרים את כל המתחים והיעדים? אז בפעולה אחת נאצר:

  • מאיים על האינטרסים הכלכליים והצבאיים של בריטניה באזור.
  • מאיים על אינטרסים כלכליים צרפתיים ומתקומם את צרפת עד כדי כך שהקבינט הצרפתי מחליט על פעולה צבאית נגד מצרים.
  • ניתוק נתיב אספקה ​​חיוני לישראל, ושונא מישראל לקבל אספקה, שמן, מזון וכו '.
  • זוכה לכבוד עצום הן בתוך מצרים והן מהעולם הערבי, והפופולריות שלו עוברת על הגג.

נאצר סימן הרבה קופסאות וסימן הרבה אנשים באותו היום.

אז מה יקרה אחר כך?
ובכן, לבריטניה, לצרפת וישראל יש סיבות טובות לפתוח במלחמה.

בריטניה זקוקה לתעלה על מנת להגיע לכל חלקי האימפריה שלה.
הן לבריטניה והן לצרפת יש אינטרסים כספיים עצומים בבעלותה על חברת תעלת סואץ שנאסר לקח מהם זה עתה.

ישראל מאוימת על ידי מצרים בכמה אופנים:
בתור התחלה, היא נמצאת תחת חסימה ימית שהציבו המצרים.
לאחר מכן, עסקת הנשק של מצרים עם ברית המועצות מגדילה מאוד את כוחה הצבאי של מצרים, מכיוון שהיא מקבלת נשק מתקדם (כולל מאות טנקים, עשרות מטוסי קרב, עשרות מפציצים כבדים, מאות תותחים ועוד).

כל זה קורה מלבד העובדה כי החל משנת 1951 מבוצעות עשרות פיגועי טרור המיועדים לישראלים ממצרים (כולל רצועת עזה הנמצאת בשליטת מצרים), וגורמות ליותר מ -1300 נפגעים בצד הישראלי. הדבר גרם לישראל לבצע פעולות תגמול משלה, כדי להרתיע את המחבלים ומצרים.

ואחרון חביב, מצרים, ירדן וסוריה הקימו פיקוד צבאי ערבי מאוחד, המאיים על ישראל משלוש חזיתות (דרום, מזרח וצפון מזרח).

היכרות עם אינטריגות בינלאומיות

בריטניה וצרפת רוצות לפתוח במלחמה, אך הן אינן רוצות להיתפס כתוקפנות. הם צריכים א סיבה לפתוח במלחמה.

מה הם צריכים לעשות, מה הם צריכים לעשות?

ובכן, זוכרים שצרפת היא ספקית הנשק העיקרית לישראל? זה אומר שלצרפת יש מינוף על ישראל. והיא מחליטה להשתמש במינוף זה.

צרפת מבקשת מישראל לפתוח בעימות עם מצרים, ונותנת לבריטניה ולצרפת תירוץ להתערב בעימות, ולכבוש את אזור התעלה בדרך.

ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, לא רוצה לעשות זאת. ראשית, הוא אינו בטוח שכוח ההגנה הישראלי יכול להתמודד עם הצבא המצרי האדיר, עם כל הנשק הסובייטי החדש שלו. שנית, הוא לא רוצה לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, במיוחד בתוך האו"ם.
עם זאת הוא יודע שישראל תלויה לחלוטין בצרפת, וכי ללא נשק צרפתי ישראל לא תשרוד במזרח התיכון. לפיכך, הוא מסכים ברצון.

מפת התוכנית לכיבוש סיני במהלך משבר סואץ, 1956

בין התאריכים 22-24 באוקטובר 1956, מתקיימת ועדה משולשת ליד פריז, שם מחליטים בריטניה, צרפת וישראל על תוכנית הפעולה.

בריטניה וצרפת דורשות מישראל לפתוח במלחמה בקנה מידה מלא נגד מצרים, ומבטיחות להצטרף לאחר 24 שעות. דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, דוחה דרישה זו. הוא חושש שבריטניה וצרפת לא יחזיקו בצד שלהן בעסקה, ויעזבו את ישראל לטפל בעצמה במצרים, כמו גם לנטוש את ישראל בחזית הדיפלומטית הבינלאומית.

מוסכם על פשרה. ישראל תתחיל במבצע מוגבל, שיכול להיחשב כפעולת תגמול. לאחר תחילת המבצע, בריטניה וצרפת יציגו אולטימטום לשני הצדדים. מכיוון שמצרים כנראה תסרב לדבוק, לבריטניה ולצרפת יהיה התירוץ הדרוש להן כדי להתערב בצורה צבאית.

בן גוריון דורש גם שבריטניה וצרפת יהרסו את חיל האוויר המצרי כשהם עדיין בשטח, כך שלא תוכל לתקוף את ערי ישראל (וכי הם יתמכו בהבטחתם לעשות זאת בכתב).

לאחר הרבה משא ומתן, דיונים, הבטחות והעתקים כתובים של ההבטחות האמורות, מוסכם על תוכנית פעולה:

  • 28 באוקטובר: טייסות צרפתיות יוצבו בישראל, יגינו על ערי ישראל וייירטו מטוסים מצריים.
  • 29 באוקטובר: צנחנים ישראלים ינחתו ליד התעלה. זה יתואר כ"פרובוקציה "על ידי בריטניה וצרפת, והם יציגו אולטימטום לשני הצדדים וכל הכוחות הצבאיים צריכים לנוע 20 ק"מ משני צידי התעלה, כדי להגן על בטיחות משלוח בינלאומי שעובר בתעלה.
    ישראל תקבל את האולטימטום.
  • 30 באוקטובר: אם מצרים תסרב למשוך כוחות מהתעלה, בריטניה וצרפת יתקפו את חיל האוויר המצרי עד להשמדתו. לאחר מכן, המשך ללכוד את התעלה.
  • בריטניה וצרפת מתחייבות שלא משנה ההשלכות הדיפלומטיות של המלחמה, ספינות ישראליות יוכלו לנוע בחופשיות דרך מיצרי טיראן. הם גם מתחייבים כי רצועת עזה לא תוכל לשמש בסיס לפיגועי טרור שבוצעו בישראל על ידי פלסטינים ומצרים.
  • תוצר לוואי של הוועדה הוא הסכם למכירת כור גרעיני לישראל על ידי צרפת.

מלחמת משבר סואץ מתחילה

As planned, on October 29, 1956 Israeli paratroopers land in Sinai, about 70 km (45 miles) east of the canal, and start to head west. IDF spokesperson releases a message making this look like a reprisal operation.

Israeli paratroopers dig in near the Parker Memorial | credit: אברהם ורד / IDF Spokesperson’s Unit

On October 30th, the UK and France present the ultimatum. They keep their end of the deal and enter the fight on October 31st.
In about a week’s time, the fear in Israel is replaced with euphoria. Against all predictions, Israeli Defense Force successfully occupies almost all of the Sinai peninsula!

When the war ends, on November 7th, Israeli forces reach 16 km (about 10 miles) east of the canal.
The UK and France, however, do not complete their objectives. Due to heavy international pressure led by the US and USSR, they have to stop the fighting before they regain control of the canal.

The Cease Fire
Due to the immense international pressure and a series of UN resolutions, the UK, France and Israel stop their fighting on November 7th.
The Anglo-French Task Force has to finish withdrawing by 22 December 1956, and be replaced by Danish and Colombian units of the UN Emergency Force.

The Israelis refuse to withdraw without guarantees about its freedom to sail through the Straits of Tiran. They also refuse to host any UN force on Israeli controlled territory until they (Israel) leave Sinai, in March 1957.

And when the Israelis do finally leave, they do it with style. Before the withdrawal the Israeli forces systematically destroy infrastructure in Sinai peninsula, such as roads, railroads and telephone lines, so that the Egyptians will not be able to launch any surprise attacks.

The Israelis also take a lot of Egyptian equipment, including six locomotives, tanks, army trucks, arms, ammunition and heavy equipment.

Aftermath and Summary of the Suez Crisis

Casualties:
British casualties stand at 16 dead and 96 wounded.
French casualties are 10 dead and 33 wounded.
The Israeli losses are 172 dead and 817 wounded.
As for the Egyptians, they suffer great losses – 1500-3000 soldiers die, 4900 wounded, 6000 others are captured. They also lose 125 tanks and over 200 airplanes. All in 9 days!

So who won the Suez Crisis? Who lost? What is the aftermath of the war?

Israel – huge win!

The Israel Defense Force gains confidence from the campaign and proves to be superior to the Egyptians forces in combat. The war demonstrated that Israel is capable of executing large scale military maneuvers in addition to small night-time raids and counter insurgency operations.

The Straits of Tiran, closed by Egypt since 1950, is reopened. Israeli shipping can now move freely through the Straits of Tiran to and from Africa and Asia. (However Israeli shipping still cannot go through the canal)

Israel also secures the presence of UN Peacekeepers in Sinai, that should prevent Egyptian surprise attacks, and gets about 10 years of relative quiet along the southern border with Egypt.

Israel’s stubborn refusal to withdraw without guarantees, even in defiance of the United States and United Nations, ends all Western efforts to impose a political settlement in the Middle East without taking Israel’s security needs into consideration.

And the cherry on top, France is supposed to secretly transmit parts of its own atomic technology to Israel, including a detonator. No one admits it ever happened to this very day…

Israeli soldiers waving at a French Bomber | credit: https://www.flickr.com/people/[email protected], CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons

Egypt – wins as well!

This sounds weird considering the Sinai peninsula is occupied and over ten thousand soldiers are either dead, wounded or captured.

However, although the Egyptians lose in combat, they are politically strengthened. The UK and French troops withdraw soon after the war ends, and Israeli troops withdraw several months later, so they get all their land back.

Egypt officially gets to keep control over the Suez Canal, so that’s also a diplomatic win.

As for Nasser, he emerges as the grand hero in the Arab world – many Arabs see Nasser as the conqueror of European colonialism and Zionism, simply because Britain, France and Israel have to leave the Sinai and the northern Canal Zone. The fact that they have to leave due to international pressure and not due to defeat in combat does not change the perceived Egyptian victory.

The Jewish community in Egypt loses greatly. Egypt begins to persecute the Jews living in the country, branding the Jews as “Zionists and enemies of the state”. Over 1000 Jews are arrested, Jewish bank accounts are confiscated and many Jews lose their jobs, Jewish businesses are seized. Thousands of Jews are ordered to leave the country, allowed to take only one suitcase and a small sum of cash, and forced to sign declarations “donating” their property to the Egyptian government. Some 25,000 Jews, almost half of the Jewish community, leave mainly for Israel, Europe, the United States and South America. And by 1957 the Jewish population of Egypt falls to 15,000.

The UK and France lose the Suez Crisis. Big time.

Both the UK and France sustain heavy damages in the international diplomatic front.

The UN gave control over the Suez Canal to Egypt, so Britain and France failed to achieve their main objective.

In Britain the British Prime Minister, Anthony Eden, is accused of misleading parliament and resigns from office on 9 January 1957.
The Suez Crisis is also a blow to British prestige in the Near East from which the country never recovers.

In France, Franco-American ties never recovered from the Suez Crisis. Guy Mollet’s position as French Prime Minister is heavily damaged, and he resigns from office in May 1957.

סיכום

This concludes the Suez Crisis of 1956, also known as the Suez Canal Crisis, the Sinai War and “Operation Kadesh”.

Egypt is depicted as the grand winner in the eyes of the Arab world. Israel is recognized as a force to be reckoned with. The UK and France lose their prestige and have to shamefully withdraw without achieving any of their goals.

And, as a result, the next war is already put in motion. You may know it as The Six Day War of 1967.


הקמפיין

Though the Sinai Campaign lasted only eight days – from Oct. 29 to Nov. 5, 1956 – it may be divided into three phases: the opening phase on October 29–30 decision, October 31–November 1 exploitation, November 2–5.

Phase 1: october 29–30

In the late afternoon of October 29, an airborne battalion was dropped near Colonel Parker's Memorial in the west central area of the Sinai peninsula. Other units of the same airborne brigade moved as a mechanized column toward the same point, capturing al-Kuntilla, Thamad, and Nakhl, and reaching their destination on the night of October 30/31. With this opening move, all the Egyptian positions in northeast Sinai were outflanked, and the Suez Canal directly threatened.

In the early hours of October 30, the vital road junction of al-Quseima was captured, affording an additional gateway into Sinai from the east. This directly exposed the southern flank of the Third Egyptian Division in the northeast corner of Sinai. The seizure of the road junction enabled further Israel forces to outflank the Third Division and, at the same time, provided a second link-up with the paratroopers near Parker's Memorial. The most important achievement of this phase was the gaining of air superiority by the Israel Air Force long before the Anglo-French air forces attacked airfields in Egypt.

Phase 2: october 30–november 1

On the afternoon of October 30, a reconnaissance company ascertained that the Ḍayqa Pass was free of enemy forces. This enabled the armored brigade of the central task force to avoid a frontal clash with Egyptian forces, to get to the rear of the Abu Aweigila positions, and, in the most spectacular armored battles of the campaign, to seize the Abu Aweigila road junction and the enemy positions at the Rawāfa Dam. These victories blocked the escape route of the Egyptian brigade at Umm Qataf and Umm Shaykhān, between the frontier and Abu Aweigila. On the same afternoon, Israeli forces captured the enemy positions at 'Awja Maṣrī near the frontier, along the Niẓẓanah-Ismailiya road. By the early evening the positions at Tarat Umm Basīs, seven kilometers from the border, had been occupied.

During the night, an infantry force, supported by artillery, took up positions on both sides of the road at Umm Ṭurfa, halfway between Umm Basīs and Umm Qataf, encircling the positions at Umm Qataf and Umm Shaykhān. In spite of transport difficulties caused by an Egyptian attempt to block the road through Umm Shaykhān, fuel and ammunition reached the Israeli armored brigade in the rear of the enemy positions. Head-on idf attacks on these positions had failed, because they had been based on incorrect information and errors of judgment but during the night of November 1/2, Egyptian troops withdrew from the positions, leaving their heavy equipment. During the next few days, these soldiers roamed aimlessly in the area between El-Arish, Abu Aweigila and the canal, until they were rounded up and taken prisoner.

At the same time, one armored force advanced westward. It had been reported that an Egyptian armored force was moving from the canal zone eastward, and the Israeli force laid an ambush at the Jebel Libni road junction. However, the Egyptian armored force never reached this point, for on the morning of October 31, pilots of the Israel Air Force sighted it on the road between Biʾr Gafgafa and Biʾr Ḥamma and proceeded to immobilize 90 of the vehicles. The remaining vehicles withdrew, and the Israeli armored force continued its advance westward, meeting stiff resistance from armor and artillery intended to delay the Israeli advance and allow the main body of Egyptian troops to withdraw across the Suez Canal. Orderly, organized retreat however, had already become impossible.

During the night of October 31–November 1, the idf northern task force attacked in the northern sector and the fortified positions at Rafah were stormed, thus opening the way to the Suez Canal for an armored brigade. By the evening of November 1, armored forces had reached El-Arish, fighting all the way. At the same time there was a bloody clash in the southern sector, where the airborne brigade advancing westward from Parker's Memorial ran into an enemy ambush positioned in the caves of the Mitlā Pass. Only after fierce fighting were the paratroopers able to overpower the enemy. The general retreat from Sinai, ordered by the Egyptian high command on November 1, soon turned into a rout, with attacks by the Israel Air Force increasing the turmoil. Many Egyptian officers abandoned their men in order to save their own lives. During this phase the Egyptian destroyer Ibrahim al-Awwal was captured off Haifa by a combined operation of the Israel Navy and Air Force.

Phase 3: november 2–5

In compliance with the Anglo-French ultimatum, the armored spearheads of the idf halted at points ten miles from the canal on November 2, near Ismailiya on the central axis, and on November 3, in the vicinity of Qantara on the northern axis. There still remained two objectives: the capture of the Gaza Strip and the seizure of the Egyptian strongpoints at Raʾs Nuṣrānī and Sharm el-Sheikh on the Straits of Tiran. After the capture of Rafah, the Gaza Strip was cut off, and there remained only the troublesome task of mopping up scores of fortified positions and taking over the townships of Gaza, Khan Yunis, and Beit Ḥānūn. This action began on November 2 and was completed the following day.

The capture of Raʾs Nuṣrānī and Sharm el-Sheikh was allotted to a reserve infantry brigade moving as a mobile column down the western shore of the Gulf of Eilat. On October 31 this column reached el-Kuntilla and, on the following day, Raʾs al-Naqb, which had been seized two days earlier by other idf troops. Since the Israel Air Force was fully occupied on the central axis, the mobile column waited until November 2 before continuing its advance. As bad road conditions and sporadic clashes with the enemy caused further delay, the general staff ordered the parachute brigade to move from Parker's Memorial toward the southern tip of the Sinai peninsula along the eastern shore of the Red Sea as far as the oil fields of Raʾs Sudar. Simultaneously, paratroopers were dropped on the airfield at el-Tur. A pincer movement now threatened the last remaining Egyptian positions in Sinai. Raʾs Nuṣrānī was evacuated by its garrison and, as the final act of the Sinai Campaign, Sharm el-Sheikh was stormed by the reservists on November 5.

idf losses in the campaign were 171 dead, several hundred wounded, and four Israelis taken prisoner. Egyptian losses were estimated at several thousand dead and wounded, while 6,000 prisoners were taken. Immense quantities of armored vehicles, trucks, guns, and other military equipment were seized.


The 50s: Unit 101, Qibya, the Lavon Affair, the 1956 Suez War

Moshe Dayan, head of the Operations Dept. of Israel&rsquos Army, decided that his army was getting sloppy, “lowering its fighting standards.” Dayan, who recognized talent when he saw it, knew that Ariel Sharon was exactly what the IDF (Israeli Defense Forces) needed. Ariel Sharon formed a special commando force. Unit 101.

Unit 101 specialized in night raids and phony “reprisal raids.” General Dayan had said that Israel must “invent dangers” and “adopt the method of provocation and revenge.” So, Sharon, who was a quick learner, had his men provoke neighboring Arabs into doing something petty, then used that as an excuse to sneak across the border at night and kill a few Arabs.

In Sharon, an Israeli Caesar, by Uzi Benziman, we get a pretty clear picture of Ariel Sharon: Sharon, personally, slit the throats of sleeping Egyptian soldiers. Sharon&rsquos men killed so many Syrians that Ben Gurion [Israel&rsquos first Prime Minister], that master of doublespeak, called the action “too successful”. Sharon bitched out one of his officers for not killing two old Arabs when they had the opportunity. Sharon laughed as a junior officer tormented an old Arab and then shot him at close range. Sharon ordered his men to ambush and kill two Jordanian women on their way to a well.

On October 14-15, 1953 Ariel Sharon and his Unit 101 sneaked across the border into the West Bank Jordanian village of Qibya and slaughtered 53 Lebanese and Palestinian civilians. Moshe Dayan thought that Sharon&rsquos Unit 101 “operated with such brilliance that its achievements set an example to all the other formations in the army.”

Still, slaughtering 53 innocent civilians attracted a little too much attention so, Ben Gurion covered it up with a nice lie.

The next part takes place in Egypt.

38 million: Arab, 99% Muslim, 92.9% Christian, 6.7%

The President, chosen by the National Assembly and confirmed by plebiscite. The legislature has 350 elected members.

Egypt goes back 6,000 years&mdashthe longest history of any Middle Eastern civilization [along with Mesopotamia]. Napoleon conquered Egypt in 1798. The British and Turks drove out the French in 1805 and Muhammad Ali, an Albanian, ruled. After the opening of the Suez Canal in 1869, the British took a profound interest in Egypt. When nationalist politics interfered with British interests, they sent it the army [1914]. After Egypt&rsquos independence [1936], Britain, considerate as always, stayed on to look after the canal. In 1952 the military overthrew the King and Gamal Abdul Nasser became Egypt&rsquos leader. Nasser nationalized the Suez Canal and forced Britain to withdraw troops from Egypt. He was considered the first real Arab nationalist leader.

The Lavon Affair

Around the time that Gamal Abdul Nasser became Egypt&rsquos leader, David Ben Gurion had decided (partly out of spite) to step down as Prime Minister of Israel and let Moshe Sharett see if he could do a better job. Sharett was less of a &lsquoHawk&rsquo than Ben Gurion and, by 1954, had reached the point where he was on the verge of signing a peace treaty with Nasser of Egypt.

Nasser is usually depicted as one of the bad guys. Recently declassified State Department documents indicate the exact opposite. Documentary evidence [1948-54] shows Nasser expressing tolerance and respect for Israel to CIA officials, members of British Parliament, and two American Ambassadors. In October 1954 Nasser became one of the only heads of state to refuse military aid from the U.S. He preferred economic aid.

Then, in 1954, Israeli terrorists attacked American installations in Egypt!

Then the Israelis rigged it so the attacks would be blamed on Egyptians!

Then the Israelis got caught and put in Egyptian prisons.

. all of which convinced Egypt&rsquos Nasser that the Israelis couldn&rsquot be trusted, so he broke off the peace talks and took weapons from whomever offered them&mdashincluding the Soviets.

Ben Gurion blamed the blundering terrorists on his Defense Minister, Pinchas Lavon&mdashbut several years later, Lavon found documents that proved Ben Gurion was behind it!

Ben Gurion&rsquos motive was simple: he and Moshe Dayan wanted a war with Egypt and Sharett&rsquos peace talks might deprive them of it.

In June 1955, Moshe Sharett [in his Diaries] wrote: &lsquoDayan said, “above all, let us hope for a new war with the Arab countries, so that we may finally get rid of our troubles and acquire space.”&rsquo

Another of Sharett&rsquos Diary entries for June 1955: &lsquoBen Gurion himself said it would be worthwhile to pay an Arab a million pounds to start a war. What a slip of the tongue!&rsquo

The Sinai Campaign

In 1956 Israel attacked Egypt, then hoodwinked much of the world into thinking that Egypt was the aggressor. For the last year, every intelligence source available had confirmed the fact that there was no way the Israelis could lose the war. Even if all the other Arab armies joined to help Egypt, Israel&rsquos Army was bigger and badder and more technologically advanced than all of them combined. The reason Israel was so antsy to attack Egypt is that Nasser, with Soviet help, was beginning to build a fair sized army. So Israel went in and demolished it in a couple days.

In addition, thousands of Arabs&mdashcitizens of Israel&mdashwere expelled from Israel&rsquos Galilee region during the 1956 attack on Egypt. This previously unknown fact was revealed by Prime Minister Yitzhak Rabin, who at the time was commander of Israel&rsquos northern region. He said that 3,000 to 5,000 Arabs&mdashIsraeli citizens&mdashwere expelled by the Israeli Army to Syria at that time.

After the war, the occupying Israeli Army slaughtered hundreds of Palestinians and robbed homes in the Gaza Strip.

Israel-Palestine Timeline: The human cost of the conflict records photos and information for each person who has been killed in the ongoing violence.

ספרה של אליסון וייר נגד שיפוטנו הטוב יותר: כיצד שימשו את ארה"ב ליצירת ישראל מביא עדויות מקורות מדויקות לתיאור ההיסטוריה הידועה ברובה של יחסי ארה"ב וישראל.

קנה אותו באמזון, ובקר באתר הספר לביקורות, אפשרויות הזמנה נוספות ואירועי מחבר קרובים.


תוֹלְדוֹת יִשׂרָאֵל

A number of events conspired in the 1950s to place Israel in a permanent position of war and severe danger. The first had to do with Joseph Stalin.

Beginning in 1949, the Soviet Union turned from one of Israel’s only allies into one of its staunchest enemies. Much of it was due to the fact that Russia’s hopes for a communist government in the Jewish state were dashed. Also, Stalin’s latent anti-Semitism began to surface more and more. From 1949 until his death it became a virulent, open form of murder that would have undoubtedly led to untold destruction of the Jewish people in Russia if he had not died. He concocted all sorts of plots. He eliminated the leading Jews in the Communist Party not only in Russia but in Poland, Czechoslovakia and Romania. As he did so, Russian propaganda against Israel become more pronounced. Russia joined the Arabs in a common cause for many reasons, but anti-Semitism was part of it.

The second thing was a change in the world’s outlook toward the Jewish people. Israel made the “mistake” of winning the war in 1948. The new image of the Jew was tough, aggressive, hard-nosed and abrasive. As early as the end of 1949, the General Assembly of the United Nations, which two and a half years earlier had voted for the creation of the Jewish state, now voted (38-14) that Jerusalem should be an international city run by the United Nations. From that time onward Israel was on the losing side of United Nations votes.

Rise of Nasser

The third factor that changed was the government in Egypt.

The old king, Farouk – one of the most corrupt and despicable people on the planet – was deposed. The military staged a revolution led by Colonel Mohammed Naguib. But the man who was really behind it was a captain named Gamal Abdel Nasser.

Early on he was unsure of the best policy toward Israel. A part of him thought making peace with them was best. Egypt should attend to its problems and become a modernized, strong socialist country, rather than blame their problems on the Jews.

Another part of him wanted to be leader not just of Egypt but the entire Arab world. His dream was pan-Arabism – the fiction, really, that the Arabs are one country that stretches from one end of Africa to across the Fertile Crescent, all the way up to Afghanistan and India. In order to be leader of all Arabs he realized that he had to take the strongest and hardest stance against Israel. His shortest ticket to greatness was by leading the Arabs to victory through violence and war.

Designs on the Suez

Nasser also wanted to evict England from the Suez Canal and nationalize it for Egypt. It was not only a matter of money, which was considerable, but also Egyptian national pride. He dreamed of an enormous dam at the beginning of the Nile (the Aswan Dam), which would regulate the river, prevent yearly flooding and provide irrigation and hydro-electric power. It would make Egypt a modern country. Although it would cost billions of dollars, and was unproven if it would really work, he became obsessed with the idea.

The United States, through Eisenhower and Dulles, encouraged the project and led Nasser to believe that they would fund it somehow. However, just as they were ready to go ahead, the United States backed out for various political and economic reasons. In a fit of rage, Nasser turned away from the West and struck a deal with Russia, who helped him build the dam. Russia also provided him with weapons to rearm the Egyptian army, and sent in military advisors and trainers.

To drive home the point, Nasser evicted the British from the Suez Canal and nationalized it. In effect, if England wanted to retain control they would have to send a full scale army to topple Nasser. In the early 1950s, England was in no position to do so. Its wealth and empire, along with its will for world domination, were gone. Therefore, they acquiesced. Nasser enjoyed a cheap and brilliant victory, one that gained him supremacy in the Arab world.

State Sponsored Terrorism

Nasser turned now toward Israel, and inaugurated a tactic that remains part of the Arab world today: state sponsored terrorism.

He equipped people called Fedayeen, raiders from the Gaza Strip, to cross the border. They burst into Jewish schools and machine-gunned Jewish children. They blew up farms, planted land mines and so on. That began in the early 1950s and continued.

The object of state-sponsored terrorism is to wear the enemy down – without going so far as to start a war. This creates a dilemma for the victimized country: how much to take and how to retaliate. The Israelis retaliated with commando raids. They entered the Gaza Strip and blew up buildings.

Instead of inching toward peace there now existed a virtual state of war – a war that neither side could win. Every day it took its toll in lives, money and resolve. But that was Nasser’s plan.

This tactic was further encouraged by the Syrians in the north. They shelled the Israeli kibbutzim along the border almost every day for 19 years. There were families who grew up sleeping in bunkers every night. The shelling forced the Israelis to respond, of course. Here, too, a real war, albeit relatively low scale, took shape.

The Jordanians, who controlled the Old City of Jerusalem, also created problems. They placed snipers who would shoot at Jewish civilians, including housewives, on the Jewish side. It forced the Israelis to building very high walls to protect apartment buildings.

Jews were under a virtual siege in their own land. There was a terrible constant tension. Whenever they responded to an attack they were condemned in the United Nations. It was a no-win situation.

King Abdullah’s Reward

As the Soviets threw their support completely behind Nasser, King Abdullah of Jordan signaled that he was ready to enter into negotiations with Israel toward peace. Yet, because of the pressure from Nasser and the hardliners he was forced to retract and publicly took the opposite stand. There would be no solution to the problem of Israel, he said, nor any peace between Jews and Arabs, “as long as a single crumb remained in enemy hands.”

“Peace with Israel is unthinkable,” he said. “The Arabs will not agree to peace as along as the Jews live in the heart of Arabs states, sowing unrest and fear in our midst. Our first round, unfortunately, was unsuccessful. There is no doubt that the Arabs will prepare for a second round with all their energy and be successful.”

This public belligerence toward Israel did not save King Abdullah. He was rewarded by getting assassinated by Arabs on his way out of a mosque after Friday morning prayers. It taught others who might have thought about making peace a powerful lesson.

Strange Bedfellows

Nasser closed the Suez Canal to Israeli shipping and raised the pitch of his anti-Israeli rhetoric.

In an interview in the ניו יורק פוסט, he said that he was not fighting Israel alone, but also international Jewry and the wealth of the Jews that oppressed mankind all over the world – echoing, of course, Hitler.

As he became more and more emboldened in his brazenness, his enemies took notice. England still felt the sting that it had been thrown out of the Suez Canal. France was just beginning to be engaged in a long and bloody war in Algeria – a local war against Arabs that France would lose. Israel, for its part, was looking to eliminate Nasser.

They three developed a plan: As Israel invaded and drove toward the Suez Canal, the British and French would piously announce that Israel had to stop and in order to separate the combatants they would send in their armies and navies to see to it that peace was restored. In the process the British would take back the Canal and Nasser would be eliminated.

The Sinai Campaign

In October 1956, Israel invaded. They drove through the Sinai and Gaza as planned, forcing the Egyptians into a retreat. They even encircled parts of the Egyptian army, destroying two or three armed corps. In about four days, they came within 18 miles of the Suez within six days they were at Sharm el-Sheikh at the tip of the Sinai Peninsula.

England and France parachuted their troops into the Suez area and defeated the Egyptian garrison. Nasser, however, scuttled ships and blocked the Canal.

Then the unthinkable happened: the United States joined Russia in demanding that England, France and Israel withdraw. Eisenhower and Dulles were in a cold rage that they were betrayed by their allies, who did not tell them anything about the plan. They pressed their case in the United Nations. England and France invoked their veto in the Security Council, but in the General Assembly the votes were overwhelming against them.

Instead of collapsing, Nasser became a hero. With Russia’s backing, Egypt insisted they were the victims of aggression and that all foreign troops had to withdraw. The United States forced Israel to agree to a withdrawal.

By March 1957, the Israelis had completely withdrawn from Sinai.

תוצאות

Ben Gurion said that it was probably a wasted war. It did not fulfill its major objectives. Most of all, Nasser was still in power and actually stronger.

However, he also made a bad mistake. Coveting the wealth of Saudi Arabia, he supported a rebellion in Yemen. A surrogate war ensued, pitting Egyptian proxies against Saudi proxy armies, leading to a stalemate in Yemen.

Rather than accepting it, Nasser made the mistake of sending Egyptian troops into the Arabian Peninsula, launching a long, bloody war of attrition. In the next six or seven years, tens of thousands of Egyptian soldiers lost their lives. Nasser gained nothing – except the enmity of a great portion of the Arab world. When he was threatening Jews they loved him. When he was fighting Arabs they hated him.

Nasser also tried to absorb Syria into Egypt, calling it the United Arab Republic. Even though Nasser took over Syria, it was a very unstable unification that lasted not more than five years. In the end, he was unable to hold it. This left him even more economically and politically bankrupt and frustrated. He was a ticking time-bomb, one that would explode in 1967.

Israel, for its part, had established itself as the strongest military power in the Middle East, but lost a great deal of diplomatic support. It had gained a United Nations promise to protect its southern border, but that would prove worthless when it mattered in 1967. Overall, the problems the Jewish state faced at its inception were no closer to being solved. They still suffered unremitting enmity, isolation, tremendous internal problems and a future that looked no brighter than before.


צפו בסרטון: מידע חדש על קרב המיתלה במבצע קדש ב-1956